#1 נעים מאד, אני אלמוג הבת
- אלמוג גורביץ
- 27 באפר׳ 2020
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 11 במאי 2020
אני אלמוג, מפיקה, מפיצה, מנהלת אמנים, עמודים, אתרים, רשתות חברתיות, קמפיינים, בונה אסטרטגיות, צלמת חובבת, משחקת בקרמיקה בזמני הפנוי, מעתה גם כותבת, או במילים אחרות - מבינה קצת בהמון דברים, מבינה הרבה במעט דברים.
משתדלת לעמוד בקצב העולם. מרגישה שאיבדתי שליטה מאז יצא הסנאפ צ'אט (שלא נדבר על טיקטוק) ועם פחות מ-200 עוקבים באינסטגרם, קשה לי להגיד שאני לגמרי מצליחה.
החלטתי לפתוח בלוג נסיוני בנושא הפצה בארץ (זה היה או זה או "על החיים כסחית בתל אביב"). זה הצעד הכי אמיץ שעשיתי מאז ימי ישראבלוג (שבלול בלול שולט!). אני משקשקת מפחד מהמהלך, אבל נראה לי שהגיע הזמן שכשיקלידו את שמי בגוגל יצאו כתבים רלוונטיים יותר מביקורות שכתבתי על הופעות של אביב גפן בגיל 14 בפורום תפוז.
רוב עיסוקי היום הוא שיווק של סרטים דוקומנטריים בישראל. הגעתי לזה לגמרי במקרה, כשדני מנקין שלף אותי לקראת סיום התואר הראשון בשביל לעזור לו להריץ את הסרט שלו לאקדמיה. מה זה אקדמיה? מה זה סרט? מי אני? לפי שיטת דני מנקין, זורקים איזו מילה לילדה ויאללה בהצלחה.
משם התגלגלתי מהר מאד עמוק אל תוך העולם, רציתי לכתוב גדול, אבל הוא די קטן - עולם הקולנוע הדוקומנטרי בישראל. היתרון היחסי שלי בעולם הזה הוא האוריינטציה הפנימית שלי בתחום השיווק. יחד עם חוסר העניין שלי בבימוי נכון לרגע כתיבת מילים אלו, מדובר בשילוב מוצלח.
הדרך שלי בקצרה:
האמצעי – להתפרנס מסרטים בשביל להמשיך לעשות סרטים. ככה זה כשאין לך את הפריבילגיה שלא להתפרנס מהעשייה שלך.
המטרה – להעלות נושאים חברתיים, סביבתיים ואנושיים לדיון ושיח. וסליחה על חוסר הציניות, לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר.
וביותר מזה:
התחלתי את הדרך בעבודה עם מספר במאים ובמאיות, ולאחר תקופה קצרה הבנתי שמתאים לי יותר לעבוד עם במאי אחד (מהמון סיבות שאולי אכנס אליהן בהמשך). ב-5 שנים האחרונות אני עובדת באופן בלעדי עם יונתן ניר.
יונתן מפיק ומביים את סרטיו, שלא במקרה גם מתיישבים בקנה אחד עם הערכים והאמונות שלי, וביחד בנינו את העסק המשותף שלנו – שהוא למעשה, יונתן ניר.
זה נשמע מבלבל. אבל כמי שאינה חולמת להיות בפרונט (בלשון המעטה), מתעניינת יותר בשיווק, אמנית בנפשי, מפיקה ברוחי – זה המקום הטבעי והנכון לי. להיות אדם אחד לייד. לא שניים, לא שלושה. אחד לייד.
הגאווה הגדולה ביותר שלי היא הסרט "אח שלי גיבור", שהוקרן מעל ל-800 פעמים בישראל מאז שיצא בפסטיבל ירושלים ביולי 2016 (והיה ביותר מ-200 פסטיבלים בעולם – לוקחת בכוח את הקרדיט על השידוך המוצלח למי שהפיץ את הסרט בעולם - בן זוגי עומר הר-שי). בעקבות החשיפה הרבה, הסרט חולל (ועדיין ממשיך) שינוי תפיסתי מהותי בקרב אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים בנוגע לאנשים עם צרכים מיוחדים. המון בני נוער בחרו להתנדב במקומות עם אנשים מיוחדים, אחים ואחיות שגדלו עם אח מיוחד מצאו את הקול שלהם בפעם הראשונה על המסך, סדנאות בנושא אחאות נפתחו בפורומים מקצועיים שונים ועשרות משפחות צעירות שנולד להם ילד מיוחד התמלאו בתקווה. המון תגובות וסיפורים מרגשים שהגיעו אלינו במהלך השנים, גרמו לי להבין כמה עבודת ההפצה חשובה. אם היא לא הייתה נעשית טוב, יכול להיות שהסרט לא היה מגיע לכל כך הרבה אנשים ולא היה מחולל שינוי.
עם ההצלחה, התחלתי להרגיש גם את תחושת הסיפוק ולהתאהב במקצוע, שעד אותו רגע היה נראה די משעמם וטכני עבורי.
אח שלי גיבור - הטריילר
כל הסרטים שלנו (בבימויו של יונתן), הופצו בבתי קולנוע, סינמטקים ועשרות הקרנות פרטיות במוסדות שונים ומכובדים. הוצאנו אותם בתאריך רשמי, ממש כמו סרט עלילתי והם רצו באופן "מסחרי"* בכל הארץ בין שלושה לשבעה חודשים.
*המילה מסחרי במרכאות כי היא מעוררת קונטציה שלילית מצד אחד, קולנוע דוקומנטרי הוא לא ז'אנר שמזוהה במיוחד עם פופולריות וכסף, אך מצד שני, אין כסף. מה שמתיישב בדיוק עם נפש האמן המיוסר. בכל מקרה, נכנה "מסחריות" הקרנות שסך הכנסותיהן נגזר ממכירת כרטיסים (ולא מלקוח אחד שמזמין את ההקרנה ומשלם עליה).
ולעניינו, אין ספק שקיים מכנה משותף בין הסרטים שהפצתי, ויש קווים משיקים בין קהל של סרט אחד לסרט אחר, אך עדיין, כל סרט הוא עולם בפני עצמו, שיש לפצח אותו ולפרק אותו לגורמים. לאיזה סוג קהל הסרט מתאים? לאיזה גיל? האם יעניין בני נוער? אפשר לפתח שיח על תמה שנלמדת בבתי ספר? רגע, איך מגיעים לבתי ספר? האם מתאים לדתיים? לחרדים? תנועות נוער? חברות? כנסים מקצועיים? ובעיקר, מאיפה מתחילים?
בשנים האחרונות קיבלתי עשרות שיחות מיוצרים ויוצרות שהתעניינו בנושא ההפצה. יוצרים מוכשרים(!) שחיו את היצירה שלהם ובער בהם להגיע לכמה שיותר אנשים. יש להם סיפור טוב, יש להם סרט שעבדו עליו כנראה ב-3 שנים האחרונות, אם לא בעשור האחרון. הם יודעים ומאמינים שאם יגיעו לילדים ובני נוער, הם יוכלו לגעת בלב שלהם, הם יוכלו אולי לעזור להם, אולי לתת להם כלים להפוך לאנשים בוגרים טובים יותר. או במילים אחרות, שוב סליחה, לשנות את העולם. גם אם זה רק עולם של ילד אחד בכל פעם, זה מספיק.
רוב היוצרים ויתרו איפשהו בדרך, או במצולות הבירוקרטיה, או במחסומי הנפש. בכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים שעובדים על סרט, הוא לפעמים יוצא מכל החורים. אז הסרט עושה סיבוב קטן עם יציאתו לאקרנים, מה שכינינו "מסחריות", זוכה לכמה תגובות נלהבות במקרה הרע, ולביקורת שלילית ממירי רגב במקרה הטוב. וזהו, הסרט עובר למחסני הקרן ואז גם מי שממש ממש רוצה לראות אותו, פשוט לא יכול.
בקיצור ולעניין, הקורונה פינתה לי את הלו"ז עד יוני, והיד עוד נטויה. אז לאחר שאספתי את עצמי מן הריצפה (ליטרלי), זחלתי אל עבר המחשב בשביל לשתף אתכם בידע שלי בכל נושא ההפצה העצמאית. עד היום לא הרמתי את הכפפה כי כפי שהתחלתי את המונולוג הארוך בהיסטוריה, אני מרגישה שאני לא מספיק יודעת על משהו אחד בשביל לדבר עליו כל כך הרבה. אבל הנה, נראה שלגמרי עברתי את המשוכה.
אז אין לי נסיון של 30 שנה, אני לא מבינה הרבה בפוליטיקות של קרנות, איגודים וערוצים, אין לי קשרים מיוחדים עם אנשי מפתח, לצערי למרות שיש כמה אנשים שנושאים את שם משפחתי בעולם הקטן בו אני עוסקת, הם אינם קשורים אליי (ניסיתי בכל מעודי למצוא קשר נשבעת). כמו שהרמתי ידיים אחרי הטיקטוק, כך הרמתי את אותן ידיים בנסיון להבין מה לעזאזל קרה מאז שהיה ערוץ 2 ואיך העולם עובד באמת. מכיוון שאני לא יודעת המון, יש לי חופש מחשבתי ליזום וליצור בתוך מסגרת עולם השיעמום של ההפצה ולהרים בממוצע 300 הקרנות בשנה. גם בשנה שבה לא יצא סרט חדש.
הייתי רוצה לכתוב על איך ומאיפה מתחילים להפיץ סרט בצורה עצמאית (והאם בכלל מתאים וכדאי לעשות את זה לבד לגמרי), על פיצוח הקהל בצורה אידיאלית, יזמות בקולנוע (פרק שלם יוקדש לימי הקורונוש), סל תרבות והקרנות בבתי ספר, על קשיים שנתקלים בהם במהלך הפצה והתמודדות איתם, על הערך המוסף במפגש איתכם היוצרים ועל תמחור נכון(!!!) ואולי אנצל את הבמה שתיתנו לי ואשתף אתכם בתסכול בקבלת פניות מסוג "היי אני לא מצליח להשיג את הסרט שלך בצורה לא חוקית באינטרנט, אפשר לשלוח לי לינק?" וקצת על איך לשמור על שפיות וקור רוח בדמות תגובות פאסיב-אגרסיב.
השאיפה שלי מהבלוג הזה היא ללמד אתכם לעשות את זה לבד (או עם מישהו נוסף). ובכלל, אני בתקווה להעלות למודעות את התפקיד שלי, שלא הייתי קוראת לו בהכרח מפיצה, אלא יותר שותפה לדרך, כי ההפצה היא רק אחד מתוך הדברים הרבים שאני עושה. אם יש מישהו מכם שחושב שתפקיד כזה מתאים לו - אני אשמח לשמוע מכם, כי יש אצלי רשימה גדולה של במאיות ובמאים שמחפשים אתכם.
רק תחשבו איזו מתנה לשני הצדדים! אני התחלתי לעבוד עם יונתן ודני אחרי שראיתי את "הדולפין" והחלטתי שאני רוצה לעבוד עם מי שיצר את הסרט המושלם הזה (הם כמובן חושבים שהייתה כאן איזושהי בחירה חופשית שלהם, יכולה לתת טיפים בנושא מניפולציות למבקשים). בקיצור, העולם הזה כל כך קטן שאתם ממש יכולים לעבוד עם היוצרים שאהבתם את הסרטים שלהם! בעוד הם נהנים מלעבוד עם מישהו שמעריך את היצירה שלהם, אתם מוכרים טוב יותר מוצר שאתם מאמינים בו ועומדים מאחוריו.
וגם אני חושבת שככל שיהיו יותר אנשים שיצליחו, כך יהיה יותר מקום לכולם והשוק יגדל.
אז לא יודעת בדיוק איך הכל יעבוד.. אבל אשמח לשמוע פידבקים ודברים שהיה מעניין אתכם לדעת. ומקווה להשתפר ולתת לכם מידע רלוונטי ככל הניתן. אפשר להגיב בכל סוף פוסט ואפשר לכתוב לי מייל בכתובת שמופיעה בתחתית העמוד.
מוזמנים להגיב בתחתית הפוסט ולשאול שאלות. :)
איזו כתיבה שנונה ומבריקה.
תענוג צרוף לקרוא את מחשבותייך בכלל ואת ההתייחסות המאלפת לסרטי הדוקו הנדירים שהיה לי הכבוד לצפות בהם, ולהתרגש מהם עד דמעות.
העובדה שאת מפיצה סרטים נדירים ורגישים אלה ומפליאה לכתוב עליהם מרגשת בפני עצמה.
הצליחי ותמשיכי לרגש בכתיבה ובסרטים שאת מביאה לפתחנו ♥
מעניין בהחלט. תחום חשוב מאוד;
כי סרט שנופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא השמיע צליל?
בכל מקרה, לא ידעתי על תחום הקרמיקה. מאמין ומקווה שגם יעלו פוסטים בנושא+תמונות